<h1>תוספות הרא"ש על מעילה</h1>
<h2>דף יא.</h2>
[פסחים כ"ח ע"א] ע"ז דלא מאיסה בעינן שחיקה חמץ דמאיס לא בעי פירור. נראה דדומיא דחמץ דקאמ' רב יוסף דלא בעי פירור היינו אף בשאר נהרות דהתם (למי) [נמי] ממאיס כשהיה שרוי במים, ועיקר חידושיה דרב יוסף היינו בשאר נהרות, הכי נמי קאמ' בע"ז דבעינן שחיקה בשאר נהרות, אבל בים המלח מודה דלא בעי' שחיקה. דבכמה דוכתי קתני בים המלח, גבי צורת חמה צורת לבנה [ע"ז מ"ב ע"ב], ובמעות חטאות המתות [נזיר כ"ד ע"א], ובמקדיש בזמן הזה [ערכין כ"ט ע"א], דקתני בהו ים המלח ולא מצריך בהו שחיקה, ולא אסתפק תלמודא אלא הכא משום דקתני שוחק ברישא דמילתא ואיכא למימר דקאי אכולה מילתא, והכי מסתבר ליה לרב יוסף, להכי אוקומה בשאר נהרות. ואע"ג דרישא גבי צורת חמה איירי בים המלח, ס"ל לרב יוסף כיון דבסיפא קתני לים סתם איירי בכל מימות (ושותק) [ושוחק] קאי אכולה מילתא. ובכל דוכתא דקתני ים המלח ואשכחן דמועיל אף בשאר מימות, כגון ההיא דסוף כל הצלמים [ע"ז מ"ט ע"ב] דתנן ר' אליעזר אומ' יוליך הנאה לים המלח, (ובחמץ) [ובחבית] שנתערבה קאמ' בגמ' [שם] שקיל ד' זוזי ושדי בנהרא, וכן ביומא פ' הוציאו לו [נ"ה ע"ב] קאמ' ונישקול ד' זוזי ונישדינהו בנהרא, כל הני מיירי ע"י שחיקה. ותימא לרבנן דלית להו מפרר וזורה לרוח וכי מה יעשה בע"ז, וכי בכל שעה יוליכנה לים המלח. וי"ל יפרר לרוח במדבר מקום שאינו מגדל צמחים, או יקברנה תחת הקרקע בעומק שלא יעלם המחרישה.
[פסחים כ"ב ע"א] מה מים מותרים וכו'. תימ' מנ"ל דדם קדשים מותר בהנאה, הא לא איתקש למים אלא דם הנשפך כמים, כדדרשי' מהאי קרא דם הנשפך כמים מכשיר, ודם קדשים אינו נשפך כמים כדאמרינן לעיל בפ"ק [ט"ז ע"ב]. וי"ל כיון דשמעי' (ד)מיהא דדם חולין מותר בהנאה, א"כ לא תאכל דכתי' בדם אין איסור הנאה במשמע, ה"ה לקדשים נמי. ואע"ג דאיכא תרי לאוין חד לדם חולין וחד לדם קדשים [כריתות ד' ע"ב], מ"מ גלוי מילתא בעלמא היא דכולהו לא תאכל דדם הוה איסור אכילה.
[פסחים כ"ב ע"א] והרי דם דרחמנא אמ' וכו'. משמע הכא דדם לא הוי בכלל נבלה מדלא משני כשהותרה נבלה היא ודמה הותרו כדמשני לעיל גבי גיד. וכן משמע במנחות פ' המנחות והנסכים [ק"ג ע"ב] דקאמ' התם דהעידו על דם נבלות שהוא טהור. וקשה מהא דאמרי' בריש המוציא יין [שבת ע"ז ע"א] דם נבלות ב"ה מטמאין, א"ר יוסי בר' יהודה אף כשטימאו ב"ה לא טימאו אלא בדם שיש בו רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד עד כזית, אלמא דחשיב ליה כבשר. ונראה דהא דמטמא בפ' המוציא לאו משום דחשיב כבשר אלא איכא שום קרא דדרשי' מיניה דדם נבלות טמא, ומסברא א"ר יוסי בר' יהודה דמשערינן ליה ברביעית הואיל ויכול לקרוש וכו', אבל אי לאו רבוי דקרא לא חשבינן דם כבשר, דהא במעילה [י"ז ע"א] מרבה מוזה לכם הטמא בשרץ [ויקרא י"א] דם השרץ, אבל אי לאו קרא לא הוי בכלל בשר השרץ. וההיא דהמנחות והנסכים פליגא אההיא דב"ה כדאית' התם. ומועלין בהם. היינו מדרבנן, אבל מדאורית' לא דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו [ביומא נ"ט ע"ב].
<h2>דף יא:</h2>
[פסחים כ"ו ע"א] משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה וכו'. במעילה פ' וולד חטאת [י"א ע"ב] קאמ' משום דהוי תרומת הדשן ושעיר המשתלח שני כתובים הבאים כאחד, הניח[א] למ"ד אין נהנין באיבריו אלא למ"ד נהנין מאי איכא למימר, אלא משום דהוי (תרומה) [תרומת הדשן] ובגדי כהונה וכו', וכאן לא חש להאריך. והא דלא חשיב שחוטה דצפרי מצורע שאסורה לעולם [בקידושין נ"ז ע"א], לפי שאין זה קדשים, אבל שעיר המשתלח נתקדש מבפנים ועגלה ערופה כפרה כתי' בה כקדשים.
[פסחים כ"ו ע"א] ועגלה ערופה שני כתובים הבאים כאחד. לאו במעילה קאמ' דלא שייכא מעילה בעגלה ערופה אלא איסור מן התורה קאמ'. הקשה ה"ר אלחנן אמאי לא חשיב ההיא דפ"ק דכריתות [ז' ע"א], תני ר' חנינא, כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן ע"ג מעיו חייב שנא' [שמות ל'] על בשר אדם לא ייסך, אלמא אע"פ שנעשית מצותו (מועלת) [מועלין] בו, והוו להו ג' כתובים. וי"ל דלעולם אין נעשית מצותו עד שיתייבש שמן המשחה שעל ראשו. וה"ר יהודה תירץ דלא מצי למימ' הכי, דר' יהודה הוא דאית ליה בפ"ד מיתות [סנהדרין ס"ז ע"ב] דשני כתובים הבאים כאחד מלמדים, ואיהו אית ליה בפ"ק דכריתות [ו' ע"ב] דסך לכ"ג ולמלכים פטור משום דלא הוו זרים מעיקרא. תימ' אכתי אם סך ממנו לאחר אחר שנעשית מצותו חייב. וי"ל מ"מ לא הוו ג' כתובים הבאים כא', דאיכא למיפרך דאיסור סיכה אינה שוה בכל, דסך לכ"ג ולמלכים פטור. וכי תימ' ליכתו' האי וכ"ש תרומת הדשן ועגלה ערופה, איכא למיפרך שכן כרת.
[פסחים כ"ו ע"א] עגלה ערופה וכו'. פרש"י עגלה ערופה, כתו' שם דמשמע שם תהא גניזתה. והך דרשא איתא בפ"ק דכריתות [ו' ע"א]. וקשה למה לי הך דרשא תיפוק לי דכפרה כתי' בה כקדשים, דמהך דרשא ילפי' במס' ע"ז [כ"ט ע"ב], דיליף איסור הנאה במת שם שם מעגלה ערופה ועגלה ערופה כפרה כתי' בה כקדשים. ועוד קשה טפי כיון דיליף התם שם שם מעגלה ערופה ה"ל לאיתויי קרא דוערפו שם. וי"ל תרוייהו צריכי, דמשם לא הוה שמעינן אלא לאחר עריפה, ומשום דכתי' בה כפרה לא הוה שמעי' [א]לא קודם עריפה עד שלא נעשית מצותה. ומאן דאית ליה דעגלה ערופה אינה נאסרת מחיים [בכריתות כ"ד ע"ב], לית ליה דרשא דוערפו שם, ומדכתי' בה כפרה ידעי' שנאסרת אחר שנעשית מצותה, דאי לאו הכי אמאי כתי' בה כפרה דמחיים אינה נאסרת, וע"כ לאוסרה אחר שנעשית מצותה. א"נ מוערפו שם דריש דאסורה אחר עריפה, והא דכתי' בה כפרה דרשי' מיניה בפ"ב (דמעילה) [דמגילה] [כ' ע"ב] דעריפתה אינה אלא ביום. ואידך תרתי שמעי' מינה. תימא אמאי לא דרשי' שם שם מעגלה ערופה להטעין גניזה לבגדי כהונה לר' דוסא. וי"ל דג"ש אינה אלא לשם מיתה בעלמא ותקבר שם שנא' וערפו שם. אי נמי שם דבגדי כהונה אינו מופנה, ואמרי' בפ' המפלת [נדה כ"ב ע"ב] דשבקי' מופנה מצד א' וילפי' לשני צדדים. א"נ שם דעגלה ערופה אינו מופנה, ואין מופנה אלא דמת גרידא.
[פסחים כ"ו ע"א] אלא למ"ד מלמדים מאי איכא למימר. הוה מצי למימ' דס"ל כרבנן דר' דוסא, אלא דבעי לשנויי אליבא דכ"ע. תרי מיעוטי כתיבי. תימא אמאי צריכי תרי מיעוטי בחד סגי, דלהכי כתביה רחמנא דלא נילף מינייהו. והא ליכא למימר דהוה ילפי' מאידך דלא כתי' ביה מיעוטא, דא"כ לישתוק ממיעוטא דאידך קרא, דע"כ שוין הן ולית בהו צריכותא מדחשיב להו באין כא'. וי"ל דאי לא כתי' אלא חד מיעוטא לא הוה ממעטינן אלא מילתא דלא (שוה) דאמי כ"כ למיסר, אבל מילתא דדמי למיסר לא, להכי צריכי תרוייהו. הכא כתי' הערופה. בפ"ק דחולין [י"א ע"א, כ"ד ע"א] דריש עדיין שתי דרשות מערופה, חדא מגופיה דקרא ואידך מייתורא דה"א, ומסמיכת התיבות דריש זאת בעריפה ואין דבר אחר בעריפה.
<h2>דף יד.</h2>
[פסחים כ"ו ע"א] שאני היכל דלתוכו עשוי. פרש"י אין הנאת צלו נאסרת שאין זה כדרך הנאתו. תימא הא לא כתי' ביה אכילה. וי"ל משום דבמעילה ילפי' חטא חטא מתרומה ובתרומה כתי' ביה אכילה. ורבי' שמשון תירץ משום דאין מעילה במחובר [מעילה י"ח ע"ב] וליכא אלא איסורא דרבנן. אע"ג דמוכח (בפ' השולח) [במעילה כ' ע"א] דתלוש ולבסוף חיברו יש בו מעילה, ה"מ הקדישו ולבסוף חיברו, ובנין ההיכל חברו ולבסוף הקדישו הוה, כדאמרי' במעילה בסוף ולד חטאת [י"ד ע"א] אמ' שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין.
<h2>דף יז.</h2>
[פסחים כ"ב ע"א] והרי דם דרחמנא אמ' וכו'. משמע הכא דדם לא הוי בכלל נבלה מדלא משני כשהותרה נבלה היא ודמה הותרו כדמשני לעיל גבי גיד. וכן משמע במנחות פ' המנחות והנסכים [ק"ג ע"ב] דקאמ' התם דהעידו על דם נבלות שהוא טהור. וקשה מהא דאמרי' בריש המוציא יין [שבת ע"ז ע"א] דם נבלות ב"ה מטמאין, א"ר יוסי בר' יהודה אף כשטימאו ב"ה לא טימאו אלא בדם שיש בו רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד עד כזית, אלמא דחשיב ליה כבשר. ונראה דהא דמטמא בפ' המוציא לאו משום דחשיב כבשר אלא איכא שום קרא דדרשי' מיניה דדם נבלות טמא, ומסברא א"ר יוסי בר' יהודה דמשערינן ליה ברביעית הואיל ויכול לקרוש וכו', אבל אי לאו רבוי דקרא לא חשבינן דם כבשר, דהא במעילה [י"ז ע"א] מרבה מוזה לכם הטמא בשרץ [ויקרא י"א] דם השרץ, אבל אי לאו קרא לא הוי בכלל בשר השרץ. וההיא דהמנחות והנסכים פליגא אההיא דב"ה כדאית' התם. ומועלין בהם. היינו מדרבנן, אבל מדאורית' לא דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו [ביומא נ"ט ע"ב].
<h2>דף יז:</h2>
[פסחים כ"ד ע"א] והאי לא יאכל להכי הוא דאתא, האי מיבעי ליה לכדר' אלעזר. תימה, מה צורך לומ' דמיבעי ליה לכדר' אלעזר, לימ' דמיבעי ליה לגופיה לעבור עליו, דלא אשכחן לאו אחר באכילת נותר.
[פסחים כ"ד ע"א] והא אין לוקין על לאו שבכללות. הקשה ה"ר אליעזר ממיץ מיהא דבמכות פ' אלו הן הלוקין [י"ג ע"א] קא חשיב פגול ונותר וטמא שלוקין עליהם. וי"ל דודאי לא יאכל כי קדש הם חשיב לאו שבכללות לכל דבר שפסול (בקדוש) [בקודש], אבל לגבי נותר דמפרש בפסוק בפי' דכתי' [שמות כ"ט] ושרפת את הנותר באש לא יאכל, לגבי דידיה לא חשיבא לאו שבכללות, ופגול נמי גמר עון [עון] מנותר.
<h2>דף יח:</h2>
[פסחים ל"ג ע"א] ומינה מה תרומה בכזית. תימא דהכא משמע דמאן דיליף חטא חטא מתרומה ע"כ ס"ל דמעילה בכזית כמו תרומה, ורבנן נמי דפליגי עליה דר' ואמרי באזהרה אית להו ג"ש נמי כדפרש"י, דלכמה מילי ילפי' מעילה מתרומה בפ' הנהנה [מעילה י"ח ע"ב], וא"כ מ"ט דרבנן דאבא שאול דאמרי לעיל [ל"ב ע"ב] לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה אבל לתרומה עד שיהיה בו כזית, אבל במעילה לא בעי' כזית. ואין לומ' דאינהו סברי דאמרי' הכא דון מינה ואוקי באתרה בעלמא, דא"כ דמסתבר למימר הכי אמאי קאמ' לעיל שדא ביה נרגא. וצ"ע.
[פסחים ל"ג ע"א] ומה תרומה במיתה אף מעילה במיתה, ומינה מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית. תימ' דבפ' כל (התנור) [התדיר] [זבחים צ"א ע"ב] ובפ' כל המנחות [מנחות ס"ב ע"א] איכא תנא דאמ' דון מינה ואוקי באתרה, א"כ הכא נמי מוקי ליה באתרה, נימא מה מעילה דממון בשוה פרוטה אף מעילה דאכילה כן. ואע"ג דאיכא מ"ד דון מינה ומינה, מ"מ היכי פריך הכא כ"כ בפשיטות דקאמ' שדא ביה נרגא. וי"ל דהכא לא דאמי לדון מינה ואוקי באתרה דבעלמא, משום דכל מיני מעילה ילפינן מתרומה, וראוי היה לומ' אף בהנאת מעילה דממון בכזית, אלא דלא שייך ביה למימר כזית, והואיל ואינו מפורש בהדיא בהנאת ממון שוה פרוטה, באכילה אית לן למימר הכא לכ"ע דון מינה ומינה. ותימא אמאי לא מפריך לא אם אמרת בשאר מצות שלא חייב בהן מיתה עד דהוי כזית בכדי אכילת פרס, תאמר במעילה דאפי' אי בעי כזית הא אמרינן במעילה פ' הנהנה [י"ח ע"ב] צירף המעילה לזמן מרובה מעל. ושמא אי(כא) ילפי' מתרומה ילפי' לגמרי מינה אפי' שלא לצרף במידי דאכילה. דאע"ג דמצרפין בהנאת ממון, לא שייך למיפרך הכא מהנאת ממון, דהא דקאמ' לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה בפחות מכזית, במידי דאכילה קאמ', הילכך לא שייך למיפרך אלא ממידי דאכילה.
<h2>דף יט:</h2>
[חגיגה י"א ע"א] בגזבר המסורות לו אבני בנין עסיקינן. אפילו למ"ד [ב"מ מ"א ע"א] שליחות יד אינה צריכה חסרון, שאני הכא דכל היכא דאיתיה בי גזא דמלכא קאי. עד שידור תחתיה שוה פרוטה. ולא נפיק לחולין רק אותה פרוטה, וכן ההיא דערכין [כ"א ע"א] כיון דדר ביה נפיק לחולין פרש"י התם דוקא השכר אבל לא כל הבית. ובהכי ניחא נמי המשאיל קרדום של הקדש בקע בו ובא חבירו ובקע בו כולן מעלו [תוספתא מעילה פ"ב ה"א], ואמאי הא תנן [מעילה י"ט ע"ב] אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת, אלא ודאי בגזבר המסורות לו קרדומי הקדש ולא יצא לחולין רק כנגד טובת הנאה של ביקוע, הילכך כולם מעלו.
<h2>דף כ.</h2>
[חגיגה י' ע"ב] מעילות מיכתב כתיבי. תימא מאי פריך ודאי כתיבי אבל יש בהם הלכות מרובות ואין להם אלא מקרא מועט. וניחא לפרש"י שפירש במתניתין הררין התלויים בשערה, שיש בהם הלכות מרובות תלויות ברמז מקרא מועט כהר התלוי בשער הראש, ובמעילה כתיב מקרא מפורש, להכי פריך מעילות מיכתב כתיבן. נתנה לחבירו הוא מעל. לא דאמי לההיא דנתנה לחנוני לא מעל, דהתם מיירי במזיד דאין מתחלל, וחנוני נמי לא מעל עד שיוציא משום דלא עבד מעשה. מיכדי משקל שקלה מה לי הוא מה לי חבירו. תימא מאי פריך טובא איכא, דכיון שנתנו לחבירו דין הוא שימעול משום טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה, אבל כל זמן שלא נתנם אכתי לא נהנה ממנו כלום. וי"ל דהכא איירי במתכוין להוציא מרשות הקדש הילכך מה לי הוא מה לי חבירו.
[פסחים כ"ו ע"א] שאני היכל דלתוכו עשוי. פרש"י אין הנאת צלו נאסרת שאין זה כדרך הנאתו. תימא הא לא כתי' ביה אכילה. וי"ל משום דבמעילה ילפי' חטא חטא מתרומה ובתרומה כתי' ביה אכילה. ורבי' שמשון תירץ משום דאין מעילה במחובר [מעילה י"ח ע"ב] וליכא אלא איסורא דרבנן. אע"ג דמוכח (בפ' השולח) [במעילה כ' ע"א] דתלוש ולבסוף חיברו יש בו מעילה, ה"מ הקדישו ולבסוף חיברו, ובנין ההיכל חברו ולבסוף הקדישו הוה, כדאמרי' במעילה בסוף ולד חטאת [י"ד ע"א] אמ' שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין.
